ילדים לומדים ומבינים את העולם בעיקר דרך ההורים שלהם. ההורה מהווה עבור הילד כמשקפת שדרכה הוא צופה על המציאות. דרך אינטראקציות יומיומיות – קטנות וגדולות – ילדים לומדים על תקשורת, על רגשות, על ויסות רגשי, ורוכשים אסטרטגיות להתמודדות עם מצבים של קושי, תסכול או מצוקה.

בזמני מצוקה הילד זקוק להוריו, לנוכחות ולקרבה שלהם, כדי לקבל פשר למה שקורה, וכדי לקבל עזרה בהרגעה וויסות. ילד שיחוש בטחון בנוכחות ויציבות של הוריו, יוכל להתפנות לחקירה, למידה, משחק ולפתח עצמאות.

 

לדבר על מה שכואב

שיח עם ילדים על חוויות ואירועים קשים אינו משימה פשוטה. עם זאת, מחקרים הוכיחו שכאשר ניתנת לילד הזדמנות לעבד, לתת משמעות ופשר לחוויה הקשה בנוכחות דמות משמעותית עבורו – ניתן לצמצם ולהקטין את השפעות הטראומה על ההתפתחות. חשוב לציין שבמידה ומדובר באירוע מהעבר, יש להיוועץ באיש מקצוע.

 

למה כל כך קשה לנו לדבר על זה?

גם ההורה הרגיש והמיטיב ביותר עלול להתקשות לשוחח עם ילדו על אירועים טראומטיים. יש לכך כמה סיבות עיקריות: 

1. רצון לגונן על הילד– ההורה יבקש להאמין שהילד לא באמת הבין או לא שמע ולא חווה את האירוע ובכך להגן על ילדו מהשפעות האירוע. כך לדוגמא הוא יאמר לעצמו: "הוא קטן מידי, הוא לא הבין כלום", "הוא ישן, אז לא שמע את הבום" ועוד.
2. קושי של ההורה עצמו-ם מבוגרים מוצפים רגשית בעקבות אירועים מאיימים. ההורה עלול להרגיש שהוא עצמו לא מסוגל לדבר על מה שקרה.
3. חשש ליצור פגיעה נוספת- קיימת מחשבה מוטעית שלפיה עצם הדיבור עלול להזיק או להחריף את המצוקה. אך למעשה, הימנעות מהשיח אינה מונעת את השפעת האירוע.

גם אם לא נדבר על מה שארע, הילדים עשויים להתנהג זאת. ילדים מגיבים למצוקה רגשית דרך מגוון של התנהגויות- קשיי ויסות, התקפי זעם, רגרסיה (הרטבה, גמגום ועוד), סיכון עצמי, הימנעות, סיוטי לילה, תלונות גופניות ועוד.                                                                                             חשוב לזכור שהאירוע כבר קרה. בחירה בין שיח להימנעות לא תשנה זאת – אך עשויה להשפיע מאוד על עיבוד החוויה של הילד.

 

למה זה חשוב כל כך?

גם לילדים צעירים מאוד, ואף לתינוקות ופעוטות יש יכולת לזכור אירועים בעלי עוצמה רגשית וחושית גבוהה ולהגיב להם. זאת מאחר שחוויה היא קודם כל גופנית, הגוף זוכר אותה גם ללא מילים. יתרה מזאת, ילדים בגילאים צעירים רגישים מאוד למצבם הרגשי של הוריהם ומושפעים מכך מאוד.

 

ילדים הם תצפיתנים מעולים אך פרשנים גרועים. כלומר, הם מרגישים הכל, גם אם לא מבינים הכל. הם קולטים שמשהו חריג קרה. אבל, אם לא יקבלו הסבר ותיווך למציאות, הם יפרשו זאת בעצמם, לעתים באופן מעוות, מוגזם או מאיים אף יותר. למשל: "זה קרה כי לא אמרתי קריאת שמע" "חשבתי שבאים לחטוף אותנו" "ההורים נעלמו כי הייתי ילד לא טוב" ועוד.

שיח ברור, אמיתי ומותאם גיל מייצר סדר, מסביר את המציאות ומפחית את החרדה.

• ידע = תחושת שליטה וביטחון
• סוד = עמימות וחוסר אונים

"לדעת את שאיני אמור לדעת, להרגיש את שאיני אמור להרגיש" ( ג'ון בולבי)-                                             

  כשילד חשוף לאירוע מורכב אך אינו מקבל לכך אישור, או אף גרוע מכך כאשר האירוע מוכחש ("זה לא אזעקה, זה אמבולנס" "זה לא בום אלא רעם") נוצר פער פנימי בין מה שהילד חושב שיודע ובין מה שמרגיש בעקבות זאת, לבין מה שנאמר לו. הפער הזה עלול לערער מבפנים, ועשוי לייצר בלבול וחוסר אמון בעצמי, בהורה ובעולם. הילד חש רגשות סוערים, אך נותר עימם לבד.                                                  שיח פתוח ומותאם גיל על מה שקרה מחזק את תחושת הבטחון והאמון בהורה, מאפשר לילד לבטא ולחלוק את רגשותיו, ומעניק תחושה של ניראות, קשר ותמיכה.

נקודה נוספת שכדאי לקחת בחשבון הינה העובדה שהילד עלול להיחשף לאמת במלואה ע"י אדם אחר- בעיתון, בגן, בבית כנסת. כדאי וחשוב שהוא יקבל את המידע מהוריו בצורה מותאמת לגילו ולרמתו, תוך תיווך מתאים לו. 

 

אז מה אפשר לעשות?

• עצרו רגע לבדוק עם עצמכם – איך אתם מרגישים לגבי מה שקרה?

• פתחו שיחה מנקודת המבט של הילד: מה הוא זוכר? מה הרגיש? מה הפחיד אותו? איך הבין את מה שקרה? סייעו לו לייצר רצף ופשר במה שקרה.

• תנו מקום לרגשות והעניקו להם תוקף "זה באמת מאוד מפחיד". 
• עבור תינוקות ופעוטות לא מילוליים כדאי לשקף בעצמינו מה שקרה. "ישנת במיטה/על הידיים של אמא, ופתאום היה בום חזק. נבהלת כ"כ"
• תנו הסבר והגיון פשוט לתגובות גופניות. "את רעדת/בכית כי נבהלת מאוד". "הגוף שד' נתן לך חכם, הוא יודע לעזור לעצמו להרגע".
• הדגישו את הנוכחות ההורית בזמן האירוע (במידה והיתה). "אבא ואמא היו לידך ושמרו עלייך חזק חזק". בנוסף, דברו על כך שעכשיו בטוח, "אבא ואמא פה, ולא עוזבים אותך".
• זכרו שלילדים ישנה נטייה לייחס לעצמם דברים, כתוצאה מכך הם עלולים לחוש אשמה כלפי דברים שקרו. "הטיל נפל כי לא אמרתי קריאת שמע" "סבא חלה כי הרעשתי מאוד". שימו לב לכך, והפחיתו תחושות אשמה דרך השיח עם הילד.

 

ולסיום- חשוב לדעת:

ילדים עשויים להגיב בסימפטומים שונים לאחר אירוע בעל פוטנציאל טראומטי- זה טבעי ונורמלי. עם הזמן, מצופה לראות שיפור. אם הסימפטומים נמשכים או מחמירים, או אם אתם חשים צורך – אל תהססו לפנות לייעוץ. התערבות מוקדמת יכולה למנוע תסמיני טראומה עתידיים.

בהצלחה

מירי 

מירי בודנשטיין, עו"ס קלינית, M.S.W

טיפולים פרטניים ודיאדיים, טיפול בהורות והדרכת הורים

פסיכותרפיה הורה-ילד ממוקד טראומה והתקשרות בגיל הרך