יש אנשים שהולכים ביננו. 

מדברים, מתפקדים, אפילו מחייכים.

אבל בפנים הם מרגישים שהם…לא באמת. 

הם לא בטוחים מה הם מרגישים, מה הם רוצים.

משהו אצלם כבוי. ריק. חסר משמעות.

הם חשים כאב עמוק ובלתי נסבל, בלי שהם ממש יודעים למה…

לפעמים תולים את הכאב הזה באירוע מסוים, שהיה באמת כואב, 

אבל לא זה הסיפור.

החיים עוברים לידם. לא אמיתיים.

 כאילו הם בתוך סרט. או בתוך בועה.

 (מזכיר מעט תחושת  ניתוק, עליה אכתוב אי"ה בפוסט נפרד.)

(לא כל כך) נעים להכיר: עצמי כוזב.

עצמי כוזב מתפתח חלילה, כשילד לא קיבל את הצרכים הבסיסיים שלו, בשנים הראשונות לחייו.

מה הם הצרכים הבסיסיים?

יש את הצרכים הגשמיים שהם חשובים מאוד. 

ויש את הצרכים הרגשיים, שלדעתי חשובים לא פחות.

ילד צריך שיראו אותו. 

ילד צריך שיקבלו את הרגשות שלו, שיכילו אותם. 

שיסכימו שהם קיימים.

שלא יגידו לו: "זה לא מפחיד" "אל תבכה" "לא צריך לכעוס"

כי כן. כן מותר לכעוס. וזה כן מפחיד. וזה בסדר להרגיש.

זה ממש בסדר להרגיש!

זה הכי בסדר בעולם. זה הכי טבעי וזה נורמלי.

וכשזה לא קורה-

זה עצוב מאוד. 

כי מה שכתוב למעלה יקרה חלילה לילד כשיגדל.

כי ילד שלא מקבלים את רגשותיו, הוא לומד שהם לא לגיטימיים.

 שהוא לא לגיטימי…

הוא מרגיש שלא רואים אותו. 

ובשביל לשרוד, הוא עוטה מסכה, שמסתירה את האני האמיתי שלו, 

שמסתירה את עצמו.

הוא ילד שינסה לראות מה אחרים רוצים שהוא יהיה, וכזה הוא יהיה.

הוא ילמד לרַצות.

ילמד להיעלם.

הוא ילד שיפתח עצמי כוזב.

הוא ילד שלא יחיה את החיים שלו

וזה כואב. זה הכי כואב שיש.

כי זה לא באמת חיים.

כי כשאין עצמי – אין חיבור

לא לרגשות.

לא לאנשים.

ולא לאמונה.

כי אם אין אותי, 

איך אפשר שיקרה חיבור אמיתי? 

עם עצמי. עם העולם. עם אלוקים???

וזה עלול להוביל למקומות קשים:

לכאב בלתי נסבל, 

לשנאה עצמית. 

לתחושות של חוסר משמעות

ולעיתים, כן, גם למחשבות אובדניות…

ולמה אני כותבת את זה?

א. כדי למנוע.

מעט מודעות, וזה יכול להיות אחרת.

ב. אם יש מישהי שקוראת את זה, ומתחברת.

תדעי: את נורמלית

את לא אשמה!

את נשמה יקרה ואמיצה

ויש דרך חזרה.

ג. כדי להתחיל לתאר את הדרך הזו:

לעצור (וזה קשה…)

להביט פנימה 

ולשאול:

אולי יש בפנים מישהי אמיתית, שמחכה שיראו אותה?

לתת לה יד, בלי לברוח ממנה. 

להיות איתה.

כי כשיש הקשבה וחמלה

אפשר להתחיל לחזור.

זה לא קורה ביום. זה תהליך.

אבל זה קורה.

וכשזה קורה-

נולד קשר חדש:

 ביני לרגש, ביני לחיים, וביני לאלוקים.

את לא לבד, יקרה

 אם משהו מזה נגע בך, אני כאן.

מוזמנת לשתף אותי. לשאול. לכתוב.

ואם יש נושא שהיית רוצה שאכתוב עליו, אשמח לדעת.

אביטל